טכנולוגיה ואבטחת מידע מזווית אחרת

יחי ניוזגיק שפירסמו סקר מעניין מאוד, שמעלה שאלה די מרתקת: האם פיראטים מוכנים לשלם עבור תוכן בכלל, או ש"פיראט נשאר פיראט"?

לצורך המשך הפוסט, הבה נציג את האובייקטים עליהם הוא ישען: פיראט הוא בעצם אדם שנוהג להוריד בעזרת חיבור האינטרנט שלו תוכן המוגן בזכויות יוצרים, פעולה שלעצמה איננה חוקית ברוב המקומות. הפיראט ישתמש לעיתים באתרים המהווים מאגרים של קישורים לתוכן בלתי חוקי, ויוריד לרוב תוכנות, משחקים, סרטים, מוזיקה ואפילו ספרים אלקטרוניים (eBooks) בשיטות שונות (שלא אכנס אליהן מכיוון שאינן רלוונטיות, אך בהחלט תוכלו לקרוא על Peer to Peer ועל File Hosting). הידיעה שאליה קישרתי, אומרת, בקצרה: רוב הפיראטים, כך מסתבר מסקר שנערך באוסטרליה, היו שמחים לשלם עבור התכנים אם רק היה "מחיר הוגן" לתכנים. מה הכוונה ב"מחיר הוגן"? לפי הרוב אותו מחיר נע בין 1$ ל2$ על תכני-טלוויזיה, 2$-5$ עבור סרט, ו50 סנט עד 1$ על שיר (לתוצאות המלאות, כולל גרף, הכנסו לקישור שהבאתי למעלה).

המצב כיום בישראל הוא שהפיראטיות חוגגת, ולא אחת שמעתי על אנשים שהספקיות התקשרו אליהם ואמרו להם שאם הם לא משדרגים לחבילת גיימינג (אשר יקרה בעשרות מונים מחבילה רגילה), הם מנתקים אותם מהשירות על כך שהם מנצלים יותר מדי רוחב פס. ישנם ארגונים שונים שמנסים לאכוף חוקי זכויות יוצרים ולהפסיק (או לצמצם) את הפיראטיות, הן בישראל (אלי"ס) והן בחו"ל (RIAA, MPA), ואם להיות כנים לרגע – ללא הצלחה מרובה. הפיראטיות הייתה ועודנה הבחירה הפשוטה של המשתמש הישראלי, במיוחד עם ההגנות המוגזמות למדי שלעיתים גורמות עוול למשתמש שקנה את המשחק, בניגוד לאלו שהורידו את הגירסה הפרוצה.

אז למה להוריד? כי זה זול יותר, כי זה נוח יותר וכי זה מהיר ונגיש יותר. במילים אחרות: הרבה יותר נחמד לכל אדם שירצה לשחק במשחק, פשוט לגשת לפורום שמספק את ההורדות (ויש עשרות מאגרים שכאלו), לחפש ולהוריד תוך דקות ספורות. אם המשתמש ידע היכן וכיצד לחפש, המשחק ירד במלואו ויהיה ניתן לשחק בו ללא תקלות בכלל. כל זה במקום לדאוג לסכום התשלום הבלתי פרופורציונלי בעליל (בין 150 ל400 ש"ח למשחק טוב!), לחפש אמצעי תשלום שמתקבל על המוכרים, לבדוק עשרים פעם שמדובר על קנייה של משחק חוקי ולא מזויף, להתפלל שהמשחק יעלה על המחשב אחרי הסכום שהשקעת, להחזיק אצבעות שהכל יהיה תקין בהליך אימות הקנייה של המשחק ולנשום לרווחה רק כשרואים שכל האופציות של המשחק פועלות כמו שצריך, כולל האופציה למשחק מרובה משתתפים. אם המשחק לא מוגבל ל3 התקנות בלבד (כמו שעשו Ubisoft בעבר), אנחנו בכלל יכולים להתחיל לרקוד איזה ריקוד ססגוני ברחבי הבית, כי אנחנו יודעים שהמשחק ישאר איתנו גם אחרי שנפרמט פעמיים או שלושה. אז כן, הורדת משחק בהחלט יכולה לחסוך כאבי ראש. אבל מצד שני, כמעט כולנו אוהבים לתרום באיזשהו אופן. יש מעין הרגשת פרזיטיות עזה בהורדת משחקים, והרגשה קיצונית לצד השני כשקונים אותם. ההרגשה שתרמת ליוצרים של המשחק תמורת הכיף שהולך להיות לך, שבאמת השקעת במשהו שאתה אוהב. יותר מזה – במשחקים של היום, ניתן לראות גם התפתחות מגמה חדשה של משחקים מרובי משתתפים, שפריצת האופציה למשחק מול שחקנים אמיתיים ברשת בהם לא צולחת – ובכך ניתנות פריבילגיות מיוחדות לכל אותם שחקנים שבאמת הוציאו ממיטב כספם וקנו את המשחק. יתרונות וחסרונות נוספים ישנם בסרטים, ספרים, תוכנות ומוזיקה – שאני לא רואה טעם להכנס בפוסט הזה לאלו הספציפיים שלהם (ויש מלא).

אני רוצה לציין שבישראל ובשאר מקומות העולם תרבות הצריכה שונה בתכלית. בישראל, הזול ביותר הוא המשתלם יותר, ולחינמי כבר כמעט אפשר לסגוד. להתווכח עם ספקיות האינטרנט על מחיר זה לא דבר זר בכלל, ועסקאות משא-ומתן זו המומחיות שלנו. ניתן לשער שזו התרבות שאליה חונכנו, וניתן גם לשער שהסיבה טמונה במחירים היחסית כבדים של הדברים בארץ, לאחר עלויות השליחה והמכס, בזמן שאין אלטרנטיבות זולות וזמינות (כמו iTunes בארה"ב – שמאפשר קנייה חוקית של שירים דרך האינטרנט במחירים אטרקטיביים). כל אלו בהחלט לא משנים את השורה התחתונה – הכי מתאים לנו הרבה סחורה במעט כסף, ואם צריך – נתווכח על אלו. כל הנסיבות משפיעות גם על תרבות הפיראטיות בישראל, ומעמידה אותה במקומות הראשונים והלא ממש מכובדים של פיראטיות בעולם.

כאן כבר נכנסים לעסק המודלים העסקיים של היוצרים. לצורך ההשוואה, ניקח שני דברים קיצוניים, המהווים היפוך מושלם אחד מהשני: משחקים ומוזיקה. מדובר בשתי חזיתות שונות בתכלית, ונוכל לראות הרבה ארגונים שמנסים לשמור על זכויות היוצרים של השירים, בזמן שממול יש כמעט אפס ארגונים שמנסים לאכוף את חוקי זכויות היוצרים של המשחקים. ועדיין, רווחי תעשיית המשחקים הכפילו עצמם(!) מ2005, שם היו 32.6 ביליון דולרים, ל2011, שם הם יהוו לפי תחזיות שונות 65.9 ביליון דולרים. לעומת זאת, רווחי תעשיית השירים ירדו מ38.6 ביליון דולרים ב1999 ל27.5 ביליון דולר ב2008 (צר לי על אי החפיפה בשנים, אם למישהו יש מקורות טובים יותר, אני אשמח. בכל מקרה, זה לא מטשטש או משפיע כל-כך על המגמה הברורה מאליו). השאלה שמיד יעלה כל אדם בר-דעת היא מדוע? מדוע תעשיית המשחקים כה משגשגת ומצליחה, בזמן שתעשיית המוזיקה צונחת באופן כל-כך נוראי?

יתכנו לכך סיבות רבות. הראשונה היא מודל הדמו (Demo). אפשרות לבדוק משחק באופן חלקי עוד לפני שקניתי אותו, מתי שאני רוצה ואיך שאני רוצה, לראות שהוא אכן מתאים לי (ולמחשב שלי) ושהוא באמת מספק לי את מה שצריך. במוזיקה, לא רק שאני לא מגיע למצב של לשמוע כמעט כל אלבום שאני רוצה, אלא גם שלרוב אני לא יכול לשמוע אותם מתי שמתחשק לי (אלא שהם מושמעים לי ברדיו בזמנים שלא אני בוחר). הסיבה השנייה היא תמורה. במרוצת השנים התפתחו טכנולוגיות חדשות שמאפשרות לי לשמוע את הדיסק שהורדתי כמעט באותה איכות כמו של דיסק חדש ונוצץ מהאריזה. אם ככה, למה לקנות, בעצם? שילמתי כסף על דבר שיכולתי להוריד, וקיבלתי את אותה תמורה. לעומת זאת, במשחקים אני מקבל ערך מוסף: אני מקבל את כל העדכונים של המשחק בלי לשבור את הראש בהורדה של קראקים חדשים, ואני רשאי לשחק ברשת עם חברים! (מנגנון שלאחרונה הפך להיות אופציית הדגל של משחקים רבים, מבלי שיפרץ). האפשרות השלישית היא הזמינות של ההורדות. אני מכיר לא אדם ולא שניים שנוהגים להוריד תכנים, ולקנות רק אם הם באמת טובים לדעתם. העליהום התקשורתי הנרחב על רעיון השירים החוקיים בלבד יצר מצב אבסורדי לחלוטין – הוא נותן לגיטימציה לארגוני זכויות יוצרים למינהם לפשוט על אתרים שמארגנים תכנים להורדה, אך מצד שני לא מספק שום דחף ליצירת דרכים נוחות להשגת אותם תכנים! וזה מביא אותי לאפשרות הרביעית, ואולי החשובה ביותר – אין שום אפשרות להשגת תוכן מוזיקלי בזול ובנוחות! ללכת עד לחנות כדי לקנות אלבום ב70 ש"ח? לא תודה, אין עלי כרגע. ובכלל, אני רציתי 5 שירים, מ4 אלבומים שונים. אופצייה לקנייה שכזו מופיעה בתוכנות כמו iTunes, רק שלמרבה הצער, גם היא לא זמינה לישראל. לעומת זאת, תעשיית הגיימינג פורחת בסיפוק הסחורה גם בנוחות, וגם בזול. יצרנית המשחקים הענקית והכמעט בלתי מעורערת, Valve, שהביאה לנו משחקים כמו Half-Life וPortal, פתחה חנות וירטואלית ונוצצת בשם Steam, שמספקת כל שבוע דיל שמשאיר אותי פעם אחר פעם עם פה פעור. לדוגמה, בשבוע שעבר הוצע המשחק החדש DiRT2 (דצמבר 2009) תמורת 9.99$ בלבד (לצורך השוואה: בZAP מצאתי אותו ב300 ש"ח לכל הפחות). אפילו לא תצטרכו לחכות למשלוח, כי לא יגיע אחד כזה – אתם מורידים בחוקיות לגמרי את המשחק שנמצא בחשבון שלכם (שיספק לכם עדכונים שוטפים, אם יצאו, עבור המשחק), ויכול ללכת איתכם לאיזה מחשב שרק תירצו. הפתעה – החנות בהחלט זמינה בישראל, ויש לה לפחות לקוח אחד קבוע. מדוע אין מערכת דומה למוזיקה? מסתבר שיש, באופן די מוגבל. פנדורה (Pandora) היא מערכת שמציעה שירים לפי הטעם שלך, בהסתמך על שירים קודמים ששמעת. אבל יש רק בעיה קטנה אחת. היא קצת, תופתעו או לא, חסומה לישראל (ולא לטעמי לפרסם פה דרכים לעקוף את זה), ואין בה בפני עצמה אפשרות לקניית שירים. אתם לא מצפים שאני באמת אקנה את האלבום אם אני לא מכיר את השיר… נכון?

הפתרונות הם מגוונים. לטעמי זה ברור שכל תחום צריך להתאים את שיטת השיווק שלו לעולם הטכנולוגי המתפתח, ולא להצמד ליושנה, כמו שעושים ארגונים דוגמת אלי"ס. במקום ללכת כנגד הלקוחות ולסגור להם דלתות (מה שיגרום ללקוח פשוט לשנוא אותם, לא לרצות לשלם על אף סרט וללכת ולהוריד אותו במקום אחר), ניתן לעשות מהלכים שיצברו אהדת הציבור וישכנעו אותו לקנות את התקליט. אולי בזרם הזה החליטו ללכת חברי להקת Radiohead המוצלחים בשנת 2007, כשהחליטו לפרוש מהתחייבותיהם לארגונים השונים ולהשאר כלהקה עצמאית, ואז אמרו שהדיסק ימכר במחיר של… כמה שמתחשק לכם (כן, אפילו בחינם). המהלך המפתיע צבר אין-ספור של מעריצים נלהבים, שהחליטו לשלם על האלבום אפילו בלי לשמוע אותו פעם ראשונה, זאת נוסף על ההמונים הרבים שקנו את הגירסה החומרית של האלבום בכ-325 ש"ח. לצורך העניין: בויקיפדיה כתוב שדווח על 1.2 מיליון מעריצים שקנו את העותק מהאתר, ביום הראשון להיותו זמין ברשת.

מכיוון שאני יכול להרחיב ולהרחיב על הנושא בלי סוף (עוד לא הרחבתי על השפעת המחירים של המוצר ואיך שהציבור מסתכל עליהם), אני אקטע את המונולוג הארוך שלי פה ואסכם. לא שאני גאון-פיננסי גדול, אבל דעתי היא ששיטת השיווק של רוב המוצרים מוטלת בספק. האם השקעת כספים מרובים בהפעלת כוח על הצרכן שלך זו הדרך הנכונה, בזמן שבאותם כספים הייתה אפשרות להקים תחליפים ראויים לקנייה נגישה יותר של המוצר? ייתכן שכל העניין נובע מכך שמשחקי מחשב הוא דבר מודרני יחסית, וששיטת השיווק שלהם היא מודרנית פשוט בגלל כפיפות עולם הגיימינג לטכנולוגיה, נוסף על הנחיתה שלהם לתוך שוק שהתנאים שלו ברורים. זאת בניגוד לתעשיית המוזיקה, שהורגלה שהדרך היחידה להשיג את מרכולתה היא תקליטים קנויים – ופתאום האסון הכבד של האינטרנט והפיראטיות גרם לה לאבד שליטה על השוק, אז היא מזגזגת באוויר בלי לדעת מה לעשות.

מה המחיר המקסימלי שהייתם משלמים על אלבום מוזיקה, סרט או משחק, אם בכלל? האם אתם מאמינים שהורדת המחירים משפיעה באיזשהו אופן על קניית המשחקים, ולמה לדעתכם יוצא שבמחקרים ישראל זוכה במקומות הראשונים והמפוקפקים בקשר לפיראטיות? האם כתבתי משהו בפוסט שנוגד את דעתכם האישית? ספרו לי בתגובות.

ולסיום עם טעם טוב, הקליפ של Useless ID – לו הייתי פיראט.

שיהיה לכולם בוקר טוב, ולי לילה נהדר.
שלכם,
ים מסיקה.