דף 2 מתוך 212

עמנואל רוזן ומשטרת האינטרנט של "נדבר על זה בבית".

דקה 26:43 של התוכנית החדשה "נדבר על זה בבית". אני, ובעצם כמעט מחצית קהילת ההאקינג, נצמדים לטלוויזיה ומחכים בכיליון עיניים למה שהולך להיות הבדיחה החדשה של הקהילה. בתוכנית הטלוויזיה החדשה של עמנואל רוזן (המנחה, עיתונאי ואיש תקשורת), יושבים שבעה אנשים שמקבלים חמש דקות לדבר על אייטם כלשהו. לפני שמדברים על אותו אייטם, מוצגת כתבה, שבסיומה יגיד רוזן מספר מילים, ויתן את אות הפתיחה להנחתת כדורי האש מששת חברי הפאנל האחרים, שמדברים ישירות מבתיהם. חברי הפאנל, מזה שצירופו לפאנל מובנת לזה ההזוי הם: גבי גזית (עיתונאי, שדרן רדיו ומנחה טלוויזיה), שלי טימן (שופט), מנחם בן (מבקר ספרות, משורר ומבקר דעות), דניאלה וייס (דתייה, מראשי תנועת גוש אמונים), נטע אחיטוב (אישיות לא מוכרת לפחות עבורי, עיתונאית) ומוקי (זמר(???)).

בפרק השני שהוצג רק שלשום (12/05/2010), אחד האייטמים נבנה על אמא מבוהלת וסקרנית, ששאלה מה הילד שלה עושה ליד המחשב כל-כך הרבה שעות ביום מאחורי הדלת הסגורה, בטענה שאין לה יכולות לפקח עליו. רוזן מתחיל למלמל כמה מילים שאני מתקשה להאמין שאני שומע, ובמקום לספר לאמא שהפיקוח כיום הוא לא ממש קשה, או לדבר על פורנו ולהזכיר תכנים בלתי-הולמים אחרים, הוא מדבר על… האקינג?! אני יושב ותוהה האם הנושא בכוח הוצמד לכתבה, מכיוון שאם נקח את העובדות בשטח – אין שום קשר בין רוב הילדים בישראל להאקינג. זאת ועוד, עמנואל רוזן משתדל להציג את הטיעון הזה באופן שבו הוא טוען שרוב הילדים בישראל הם האקרים ("כל ילד שני", כפי שהוא טוען בסוף האייטם). נראה שעמנואל רוזן היקר לא נותן לעובדות לבלבל אותו.

האייטם מתחיל, ומשודרת כתבה משעשעת עד דמעות לכל אחד שמבין דבר וחצי דבר בהאקינג. כבר בתחילת הכתבה נראת גודל הזוועה: שתי דוגמאות לריצה ראנדומלית של דברים על המסך (שלא קשורים אפילו לא במעט להאקינג, אפילו שכתוב שם "Hacked"), כנראה סתם כדי ליצור קשר אסוציאטיבי עם המטריקס. מובאים שני ילדים בני 13 שידברו על נושא ההאקינג (מובן שנלקחו בכוונה ילדים צעירים, על מנת ליצור רושם מסוים), וניכר שאת מה שהם אומרים לא אימתו מול אף גורם מקצועי (SQLi פירושו SQL Injection [ולא איג'קטיום]). גם ברור לכל אדם בר-דעת שהילד כובע שחור שהוצג שם אינו מבין את הדברים שהוא עצמו אומר ("מציבים מודעות של גוגל, של קליק-און ושל אדסנס", כאשר אדסנס היא בכלל תוכנית של גוגל, בעוד שבאותה נשימה הילד מרשה לעצמו לחשוב שהוא טוב בהרבה מהאנלייזר), וטענת הכתב שבני עשר פורצים לאתרי משחקים ושבני 13 "מתמחים בפלילים" היא אבסורדית – הייתי שמח שהכתב הנכבד יראה לי דוגמה לתיק בודד שכזה. בקיצור: עבודה עיתונאית לשמה – ללא אימות עובדות, עם הוצאה מובהקת של העניין מכל פרופורציה שהיא.

והנה, עמנואל רוזן נוקש בגוינג הפתיחה המטאפורי, ומופיעה השאלה על המסך: "האם צריך לפתוח משטרת אינטרנט?" המום מהשאלה הפסיכית ובעלת הקשר הקלוש מאוד למציאות ולאפשרות הטכנולוגית, הקשבתי לדברי ששת השטותניקים, שהרשו לעצמם לפתוח את פיותיהם הגדולים אפילו ללא מעט רגשות אשמה על כך שאינם מבינים בנושא. מתחילים עם מוקי, הזמר, ואני בטוח שאני הולך לשמוע ביקורת מטומטמת משהו, אבל אני דווקא מוצא את הדברים שאמר כמעניינים: מוקי טוען שיש לקחת את אותם האקרים בידיים ולתת לממסד לטפח אותם. במילים אחרות: לפני שיהפכו לפושעים ויוצבו כבושה למדינת ישראל, יש לקחת אותם, ללמד אותם ולחנך אותם, בידיעה שבבוא העת (צבא?) יוכלו אותם האקרים לשרת את ישראל נאמנה, ולנצל את הידע שלהם לדברים מועילים. נטע אחיטוב משמיעה דעה ממולמלת משהו, ונראה שהיא לא סגורה על עצמה, ומדברת על טוקבקים פוגעים לצד עולם מלא ידע שמספק האינטרנט. כשאני מתחיל לתהות האם הפאנליסטים אולי סוף-סוף ימתיקו את טעמה המר של הכתבה הזו, זכות הדיבור מועברת לגבי גזית שכרגיל מביע את הגיגיו (הדי-מטופשים, יש לציין) ברהיטות בלתי-נלאת, וטוען שהילדים האלו הם פושעים בהם יש לטפל "גם אם הם יהיו האליטה של חברות הStartup עלי-אדמות". ניכר שאת גבי גזית לא ממש מעניינת הכלכלה של מדינת ישראל, בטח ובטח שלא הבטחון שלה (שכן את אותם הילדים ניתן לנצל למטרות כמו התקפת אפיקי התקשורת של מדינות אויב). הוא מוסיף ואומר, בצורה שבאופן אישי הרגיזה אותי מאוד, שבלי שום קשר אישי לטוקבקים הפוגעניים שנגדו (כן, בטח), יש לחייב כל אחד שמגיב לחשוף שם, מספר זהות(?!) וIP "של מחשב". על ההגבלות הטכנולוגיות בנושא מר גזית הנכבד לא טרח לחשוב, אבל נו מילא. העיקר להביע דעה ולהראות נחרץ לגביה, ככל עיתונאי. תודה לאל זכות הדיבור עוברת לחבר הפאנל הבא, הפעם לשלי טימן השופט, שמדבר (כצפוי) על החקיקה בנושא. הוא מסכים עם גבי גזית, אך מקטין את היקף דבריו; הוא אומר שיש להקים "משטרת אינטרנט" (רק השימוש בביטוי גורם לי בחילה), שתטפל בטוקבקים רק אם אלו גורמים נזק. גבי גזית שוב נכנס לתמונה, ומנסה לתקן אותו בעדינות (עד כמה שהוא יכול): "מכפישים, שלי". שלי עומד על שלו ואומר: "מכפישים? הכפישו אותי גם כן. ברגע שהם גורמים נזק בהסתה, זה כבר משהו אחר". תורו של מנחם בן המשורר והפובליציסט לדבר, ודווקא כאן אנחנו שומעים את הקול השפוי: לא רק שהוא נמנע מהביטוי משטרת אינטרנט, אלא הוא גם טוען שאין לפקח על טוקבקים בכלל (אלא כאשר הם מגיעים להפרה פלילית). כשגבי גזית מתקיף באומרו שיש לזהות את שם הטוקבק, ואומר למנחם בן שיחזיק בדעה שהציג "עד שתפגע יום אחד", מנחם בן יוצא להתקפה שמנגד וטוען שיש נגדו אלפי טוקבקים, והוא קורא את זה באהבה ובשעשוע. אבל אז מנחם בן מסתבך. הוא גילה את סוד הסודות של עמנואל רוזן: "בכל עניין ההאקרים, נראה לי ניפוח לגמרי מוגזם…". קולו של מנחם נקטע על ידי ששת האחרים שממהרים לצעוק "נו באמת", ועמנואל רוזן יוצא למתקפת הגנה על האייטם: "מנחם, תאמין לי שזה לא ניפוח ושכל ילד שני פורץ היום לאתרים[...]". יצא המרצע מן השק. עמנואל רוזן ממהר להעביר את רשות הדיבור לחברת הפאנל האחרונה, דניאלה וייס, שמדברת על חסימת האינטרנט לבני נוער באמצעים כמו "אינטרנט רמון" ומוסיפה את דעתו של מוקי על טיפוח קבוצת הנוער הזו לצרכים חיוביים. בכך מסתיימת בזריזות הכתבה, בלי זכר לנזק התדמיתי המטורף שהשאירה מאחור.

אני רוצה לציין שאני לא מכיר אף אדם מהשכבה שלי [יב'] שמבין יותר מדי בנושא אבטחת המידע, בטח ובטח לא אחד שמבין בתחומי הWeb, Reverse Engineering וחבריהם לעומק (לא יאמן, יכול להיות שלא כל אחד משני ילדים הוא האקר?!). כפי שמנחם בן ציין, מדובר בניפוח תקשורתי היסטרי שכל קשר שלו למציאות הוא מקרי בהחלט, וליבי מצר על כל האמהות המבוהלות שהכתבה הזו תצמיח. רוצות לדאוג? יש לכם את הפורנו ושאר החולרעות – תאמינו לי שהסיכוי לזה הוא גבוה באלפי מונים מהסיכוי שהבן שלכם מתעסק בהאקינג. התוכנית המגוחכת והמנופחת הזו ודאי לא תחזור להופיע אצלי שוב על צג הטלוויזיה, ואני גאה להגיד שהיא לא העניקה לי כלום, פרט לאפשרות לצחוק יחד עם הקהילה על הטמטום העז שהוחדר לשם בכח מכל עבר.

כל טוב ושבת שלום לכם,
ים מסיקה.

על תוכן פיראטי, מוזיקה, משחקים ודולרים.

יחי ניוזגיק שפירסמו סקר מעניין מאוד, שמעלה שאלה די מרתקת: האם פיראטים מוכנים לשלם עבור תוכן בכלל, או ש"פיראט נשאר פיראט"?

לצורך המשך הפוסט, הבה נציג את האובייקטים עליהם הוא ישען: פיראט הוא בעצם אדם שנוהג להוריד בעזרת חיבור האינטרנט שלו תוכן המוגן בזכויות יוצרים, פעולה שלעצמה איננה חוקית ברוב המקומות. הפיראט ישתמש לעיתים באתרים המהווים מאגרים של קישורים לתוכן בלתי חוקי, ויוריד לרוב תוכנות, משחקים, סרטים, מוזיקה ואפילו ספרים אלקטרוניים (eBooks) בשיטות שונות (שלא אכנס אליהן מכיוון שאינן רלוונטיות, אך בהחלט תוכלו לקרוא על Peer to Peer ועל File Hosting). הידיעה שאליה קישרתי, אומרת, בקצרה: רוב הפיראטים, כך מסתבר מסקר שנערך באוסטרליה, היו שמחים לשלם עבור התכנים אם רק היה "מחיר הוגן" לתכנים. מה הכוונה ב"מחיר הוגן"? לפי הרוב אותו מחיר נע בין 1$ ל2$ על תכני-טלוויזיה, 2$-5$ עבור סרט, ו50 סנט עד 1$ על שיר (לתוצאות המלאות, כולל גרף, הכנסו לקישור שהבאתי למעלה).

המצב כיום בישראל הוא שהפיראטיות חוגגת, ולא אחת שמעתי על אנשים שהספקיות התקשרו אליהם ואמרו להם שאם הם לא משדרגים לחבילת גיימינג (אשר יקרה בעשרות מונים מחבילה רגילה), הם מנתקים אותם מהשירות על כך שהם מנצלים יותר מדי רוחב פס. ישנם ארגונים שונים שמנסים לאכוף חוקי זכויות יוצרים ולהפסיק (או לצמצם) את הפיראטיות, הן בישראל (אלי"ס) והן בחו"ל (RIAA, MPA), ואם להיות כנים לרגע – ללא הצלחה מרובה. הפיראטיות הייתה ועודנה הבחירה הפשוטה של המשתמש הישראלי, במיוחד עם ההגנות המוגזמות למדי שלעיתים גורמות עוול למשתמש שקנה את המשחק, בניגוד לאלו שהורידו את הגירסה הפרוצה.

אז למה להוריד? כי זה זול יותר, כי זה נוח יותר וכי זה מהיר ונגיש יותר. במילים אחרות: הרבה יותר נחמד לכל אדם שירצה לשחק במשחק, פשוט לגשת לפורום שמספק את ההורדות (ויש עשרות מאגרים שכאלו), לחפש ולהוריד תוך דקות ספורות. אם המשתמש ידע היכן וכיצד לחפש, המשחק ירד במלואו ויהיה ניתן לשחק בו ללא תקלות בכלל. כל זה במקום לדאוג לסכום התשלום הבלתי פרופורציונלי בעליל (בין 150 ל400 ש"ח למשחק טוב!), לחפש אמצעי תשלום שמתקבל על המוכרים, לבדוק עשרים פעם שמדובר על קנייה של משחק חוקי ולא מזויף, להתפלל שהמשחק יעלה על המחשב אחרי הסכום שהשקעת, להחזיק אצבעות שהכל יהיה תקין בהליך אימות הקנייה של המשחק ולנשום לרווחה רק כשרואים שכל האופציות של המשחק פועלות כמו שצריך, כולל האופציה למשחק מרובה משתתפים. אם המשחק לא מוגבל ל3 התקנות בלבד (כמו שעשו Ubisoft בעבר), אנחנו בכלל יכולים להתחיל לרקוד איזה ריקוד ססגוני ברחבי הבית, כי אנחנו יודעים שהמשחק ישאר איתנו גם אחרי שנפרמט פעמיים או שלושה. אז כן, הורדת משחק בהחלט יכולה לחסוך כאבי ראש. אבל מצד שני, כמעט כולנו אוהבים לתרום באיזשהו אופן. יש מעין הרגשת פרזיטיות עזה בהורדת משחקים, והרגשה קיצונית לצד השני כשקונים אותם. ההרגשה שתרמת ליוצרים של המשחק תמורת הכיף שהולך להיות לך, שבאמת השקעת במשהו שאתה אוהב. יותר מזה – במשחקים של היום, ניתן לראות גם התפתחות מגמה חדשה של משחקים מרובי משתתפים, שפריצת האופציה למשחק מול שחקנים אמיתיים ברשת בהם לא צולחת – ובכך ניתנות פריבילגיות מיוחדות לכל אותם שחקנים שבאמת הוציאו ממיטב כספם וקנו את המשחק. יתרונות וחסרונות נוספים ישנם בסרטים, ספרים, תוכנות ומוזיקה – שאני לא רואה טעם להכנס בפוסט הזה לאלו הספציפיים שלהם (ויש מלא).

אני רוצה לציין שבישראל ובשאר מקומות העולם תרבות הצריכה שונה בתכלית. בישראל, הזול ביותר הוא המשתלם יותר, ולחינמי כבר כמעט אפשר לסגוד. להתווכח עם ספקיות האינטרנט על מחיר זה לא דבר זר בכלל, ועסקאות משא-ומתן זו המומחיות שלנו. ניתן לשער שזו התרבות שאליה חונכנו, וניתן גם לשער שהסיבה טמונה במחירים היחסית כבדים של הדברים בארץ, לאחר עלויות השליחה והמכס, בזמן שאין אלטרנטיבות זולות וזמינות (כמו iTunes בארה"ב – שמאפשר קנייה חוקית של שירים דרך האינטרנט במחירים אטרקטיביים). כל אלו בהחלט לא משנים את השורה התחתונה – הכי מתאים לנו הרבה סחורה במעט כסף, ואם צריך – נתווכח על אלו. כל הנסיבות משפיעות גם על תרבות הפיראטיות בישראל, ומעמידה אותה במקומות הראשונים והלא ממש מכובדים של פיראטיות בעולם.

כאן כבר נכנסים לעסק המודלים העסקיים של היוצרים. לצורך ההשוואה, ניקח שני דברים קיצוניים, המהווים היפוך מושלם אחד מהשני: משחקים ומוזיקה. מדובר בשתי חזיתות שונות בתכלית, ונוכל לראות הרבה ארגונים שמנסים לשמור על זכויות היוצרים של השירים, בזמן שממול יש כמעט אפס ארגונים שמנסים לאכוף את חוקי זכויות היוצרים של המשחקים. ועדיין, רווחי תעשיית המשחקים הכפילו עצמם(!) מ2005, שם היו 32.6 ביליון דולרים, ל2011, שם הם יהוו לפי תחזיות שונות 65.9 ביליון דולרים. לעומת זאת, רווחי תעשיית השירים ירדו מ38.6 ביליון דולרים ב1999 ל27.5 ביליון דולר ב2008 (צר לי על אי החפיפה בשנים, אם למישהו יש מקורות טובים יותר, אני אשמח. בכל מקרה, זה לא מטשטש או משפיע כל-כך על המגמה הברורה מאליו). השאלה שמיד יעלה כל אדם בר-דעת היא מדוע? מדוע תעשיית המשחקים כה משגשגת ומצליחה, בזמן שתעשיית המוזיקה צונחת באופן כל-כך נוראי?

יתכנו לכך סיבות רבות. הראשונה היא מודל הדמו (Demo). אפשרות לבדוק משחק באופן חלקי עוד לפני שקניתי אותו, מתי שאני רוצה ואיך שאני רוצה, לראות שהוא אכן מתאים לי (ולמחשב שלי) ושהוא באמת מספק לי את מה שצריך. במוזיקה, לא רק שאני לא מגיע למצב של לשמוע כמעט כל אלבום שאני רוצה, אלא גם שלרוב אני לא יכול לשמוע אותם מתי שמתחשק לי (אלא שהם מושמעים לי ברדיו בזמנים שלא אני בוחר). הסיבה השנייה היא תמורה. במרוצת השנים התפתחו טכנולוגיות חדשות שמאפשרות לי לשמוע את הדיסק שהורדתי כמעט באותה איכות כמו של דיסק חדש ונוצץ מהאריזה. אם ככה, למה לקנות, בעצם? שילמתי כסף על דבר שיכולתי להוריד, וקיבלתי את אותה תמורה. לעומת זאת, במשחקים אני מקבל ערך מוסף: אני מקבל את כל העדכונים של המשחק בלי לשבור את הראש בהורדה של קראקים חדשים, ואני רשאי לשחק ברשת עם חברים! (מנגנון שלאחרונה הפך להיות אופציית הדגל של משחקים רבים, מבלי שיפרץ). האפשרות השלישית היא הזמינות של ההורדות. אני מכיר לא אדם ולא שניים שנוהגים להוריד תכנים, ולקנות רק אם הם באמת טובים לדעתם. העליהום התקשורתי הנרחב על רעיון השירים החוקיים בלבד יצר מצב אבסורדי לחלוטין – הוא נותן לגיטימציה לארגוני זכויות יוצרים למינהם לפשוט על אתרים שמארגנים תכנים להורדה, אך מצד שני לא מספק שום דחף ליצירת דרכים נוחות להשגת אותם תכנים! וזה מביא אותי לאפשרות הרביעית, ואולי החשובה ביותר – אין שום אפשרות להשגת תוכן מוזיקלי בזול ובנוחות! ללכת עד לחנות כדי לקנות אלבום ב70 ש"ח? לא תודה, אין עלי כרגע. ובכלל, אני רציתי 5 שירים, מ4 אלבומים שונים. אופצייה לקנייה שכזו מופיעה בתוכנות כמו iTunes, רק שלמרבה הצער, גם היא לא זמינה לישראל. לעומת זאת, תעשיית הגיימינג פורחת בסיפוק הסחורה גם בנוחות, וגם בזול. יצרנית המשחקים הענקית והכמעט בלתי מעורערת, Valve, שהביאה לנו משחקים כמו Half-Life וPortal, פתחה חנות וירטואלית ונוצצת בשם Steam, שמספקת כל שבוע דיל שמשאיר אותי פעם אחר פעם עם פה פעור. לדוגמה, בשבוע שעבר הוצע המשחק החדש DiRT2 (דצמבר 2009) תמורת 9.99$ בלבד (לצורך השוואה: בZAP מצאתי אותו ב300 ש"ח לכל הפחות). אפילו לא תצטרכו לחכות למשלוח, כי לא יגיע אחד כזה – אתם מורידים בחוקיות לגמרי את המשחק שנמצא בחשבון שלכם (שיספק לכם עדכונים שוטפים, אם יצאו, עבור המשחק), ויכול ללכת איתכם לאיזה מחשב שרק תירצו. הפתעה – החנות בהחלט זמינה בישראל, ויש לה לפחות לקוח אחד קבוע. מדוע אין מערכת דומה למוזיקה? מסתבר שיש, באופן די מוגבל. פנדורה (Pandora) היא מערכת שמציעה שירים לפי הטעם שלך, בהסתמך על שירים קודמים ששמעת. אבל יש רק בעיה קטנה אחת. היא קצת, תופתעו או לא, חסומה לישראל (ולא לטעמי לפרסם פה דרכים לעקוף את זה), ואין בה בפני עצמה אפשרות לקניית שירים. אתם לא מצפים שאני באמת אקנה את האלבום אם אני לא מכיר את השיר… נכון?

הפתרונות הם מגוונים. לטעמי זה ברור שכל תחום צריך להתאים את שיטת השיווק שלו לעולם הטכנולוגי המתפתח, ולא להצמד ליושנה, כמו שעושים ארגונים דוגמת אלי"ס. במקום ללכת כנגד הלקוחות ולסגור להם דלתות (מה שיגרום ללקוח פשוט לשנוא אותם, לא לרצות לשלם על אף סרט וללכת ולהוריד אותו במקום אחר), ניתן לעשות מהלכים שיצברו אהדת הציבור וישכנעו אותו לקנות את התקליט. אולי בזרם הזה החליטו ללכת חברי להקת Radiohead המוצלחים בשנת 2007, כשהחליטו לפרוש מהתחייבותיהם לארגונים השונים ולהשאר כלהקה עצמאית, ואז אמרו שהדיסק ימכר במחיר של… כמה שמתחשק לכם (כן, אפילו בחינם). המהלך המפתיע צבר אין-ספור של מעריצים נלהבים, שהחליטו לשלם על האלבום אפילו בלי לשמוע אותו פעם ראשונה, זאת נוסף על ההמונים הרבים שקנו את הגירסה החומרית של האלבום בכ-325 ש"ח. לצורך העניין: בויקיפדיה כתוב שדווח על 1.2 מיליון מעריצים שקנו את העותק מהאתר, ביום הראשון להיותו זמין ברשת.

מכיוון שאני יכול להרחיב ולהרחיב על הנושא בלי סוף (עוד לא הרחבתי על השפעת המחירים של המוצר ואיך שהציבור מסתכל עליהם), אני אקטע את המונולוג הארוך שלי פה ואסכם. לא שאני גאון-פיננסי גדול, אבל דעתי היא ששיטת השיווק של רוב המוצרים מוטלת בספק. האם השקעת כספים מרובים בהפעלת כוח על הצרכן שלך זו הדרך הנכונה, בזמן שבאותם כספים הייתה אפשרות להקים תחליפים ראויים לקנייה נגישה יותר של המוצר? ייתכן שכל העניין נובע מכך שמשחקי מחשב הוא דבר מודרני יחסית, וששיטת השיווק שלהם היא מודרנית פשוט בגלל כפיפות עולם הגיימינג לטכנולוגיה, נוסף על הנחיתה שלהם לתוך שוק שהתנאים שלו ברורים. זאת בניגוד לתעשיית המוזיקה, שהורגלה שהדרך היחידה להשיג את מרכולתה היא תקליטים קנויים – ופתאום האסון הכבד של האינטרנט והפיראטיות גרם לה לאבד שליטה על השוק, אז היא מזגזגת באוויר בלי לדעת מה לעשות.

מה המחיר המקסימלי שהייתם משלמים על אלבום מוזיקה, סרט או משחק, אם בכלל? האם אתם מאמינים שהורדת המחירים משפיעה באיזשהו אופן על קניית המשחקים, ולמה לדעתכם יוצא שבמחקרים ישראל זוכה במקומות הראשונים והמפוקפקים בקשר לפיראטיות? האם כתבתי משהו בפוסט שנוגד את דעתכם האישית? ספרו לי בתגובות.

ולסיום עם טעם טוב, הקליפ של Useless ID – לו הייתי פיראט.

שיהיה לכולם בוקר טוב, ולי לילה נהדר.
שלכם,
ים מסיקה.

החינוך בישראל – שחרור קיטור. פוסט תלונה אישי.

מחר יש לי מבחן מגן במדעי המחשב.
כל עצלן שמכבד את עצמו ושהתנסה יום בחייו במערכת חינוך כלשהי שכוללת בה את רעיון המבחנים, בעיקר במקצוע שלא מעניין אותו, יודע את ההרגשה של היאוש שמגיעה ביום טרם המבחן. העצלנות ללמוד, הסחיבה של עד השנייה האחרונה שבה מותר שלא ללמוד את החומר, ההפסקות שמלוות אותנו בערך חצי מהזמן הכולל של למידת החומר…
וככזה, תמיד הרגשתי צורך בשחרור קיטור, בעיקר לפני מבחנים. ולא רק על המבחנים עצמם – על כל מערכת החינוך בעצם, שלדעתי מתנהלת באופן כל-כך לא רלוונטי לחיי היום יום שלנו, עד כדי שהדבר הפך למעין סיוט מתמשך של 12 שנים (אם לא לכלול את המוסדות הנמוכים יותר, כמו גן), שהנטל שהוא יוצר גבוה הרבה יותר מהפרודוקטיביות שלו.

מאחר ולצווח לקירות אף פעם לא השיג אף תוצאה שאליה ייחלתי, החלטתי לפרסם פה פוסט עם הטענות שלי כלפי משרד החינוך. כמובן שאינני משתטה לרגע, ולא עוברת בראשי אפילו חצי מחשבה על כך שדבריי ישפיעו באיזשהו אופן. יותר מכך, ברור לי שיהיו המתנגדים לי, וברור לי שבאיזשהו אופן הדברים שאני כותב נובעים ממטען טרי וכבד שנצבר מזה 12 שנים שבו אני נמצא במוסד שמעמיס עלי נטלים מדי יום. אמנם יש בכך את המגרעות המובנות מאליו, של הקצנה ברורה שתהיה בצורת התבטאויותיי ובדרך כתיבתי. אך אולי, באותה מידה, יש דווקא בדברים אלו משום זעקה ממשית, מנקודת המבט של תלמיד שסיים את הדרך רצופת התלאות, שכאבו וזעקותיו הם רלוונטיים אף יותר משל כל אחד אחר המלין על מערכת החינוך דרך קבע.

הדור התפתח. הוא לאו-דווקא עם אינטיליגנציה גבוהה יותר (ויש שיגידו "נהפוך הוא"), אך הוא בהחלט דור עם כוח גדול יותר מבחינת הגישה למקורות מידע. בזמן שהמורה מדברת שעות על גבי שעות, אני יושב בכתה, מסתכל בפנים נפולות על השעון וליבי צועק-זועק על הזמן שאובד לי. המורה הנכבדת, שלעיתים תקריא ישירות מן הספר, לרוב לא תוסיף שום ידע נוסף לתלמיד מעבר על מה שכתוב לה בתוכנית הלימוד. אולי הדבר מצויין על מנת לעבור את בחינות הבגרות, אך פה הכשל! כאן אולי הזמן הטוב ביותר לשאול – מה היא מטרתה של מערכת החינוך? האם לגרום לתלמידיה לדעת חומר ספציפי וסגור, עם קצוות מוגדרים מאוד? אינני זועק על החינוך לאהבת ישראל או לערכים (אם כי גם זה יוצר טעם מר בפי), אני זועק על החינוך לרצון לידע! אני זועק על הגבולות שמציבים בפניי כשרצוני הוא להתרחב! את הספרים של מערכת החינוך אני יכול לקרוא לבד, בי נשבעתי. היכן המטרות של משרד החינוך בהרחבת האינטיליגנציה, הרחבת המיומנות בכריית ידע, הרחבת הרצון לידע! ולא בטכניקה הפשוטה של פתירת משוואות, או שינון הידע שממילא זמין לי היום, ויהיה זמין גם מחר, הן באינטרנט והן בערימות הספרים שאני מכיר. וכאן נמצא כשל נוסף. משרד החינוך אינו מבין עד כמה הידע שהוא מתעקש לגרוס לתוך פיות התלמידים הוא זמין, ואינו יודע לנצל באופן מתאים את הטכנולוגיה הזמינה היום. ראשית, מפליא אותי שבדור כל-כך טכנולוגי, לרוב בתי הספר אין כלי למעקב אחר ציוני התלמידים! אם נלך רחוק יותר, התלמידים שמוצבים בפני קשיי ארגון (שאלו רבים וטובים מהדור), אינם מקבלים תמיכה וסיוע בדמות טכנולוגית שיכולה לעזור להם. באם ינתן מחשב נייד ותוכנה מתאימה לאירגון החומר, האם הישגי התלמידים יוותרו רדודים? הראו לי מחקר שיאושש דבר שכזה! ואם כבר דיברנו על הטכנולוגיה ועל השפעותיה של הדור, נקודה כאובה נוספת (ורלוונטית עבורי מתמיד באשר לתקופה שאני עובר), היא המבחנים. כמובן, הצורה הקלה ביותר עבור משרד החינוך להסתכל על הידע (כביכול) של התלמיד, שפשוט ישב אומלל אל מול המחברות שעות על גבי שעות על מנת לזכור את החומר הרלוונטי לבחינה בעל פה. אני בהחלט לא טוען שאין למבחנים אף יתרון – ייתכן שהם משפרים את יכולת הזכרון של האדם, ומיישר קו בין מה שהמורה לימד עד עתה למה שהתלמידים באמת למדו. הם גם באיזשהו מקום יוצרים מעין תפיסה שהתלמיד כפוף למורה (מה שבהחלט צריך לקרות, והנה עוד תלונה על חוסר הסמכויות של המורים) ומחייבות אותו באמת לדעת את החומר האלמנטרי כל-כך שמלמד משרד החינוך. אך האם זו צורה טובה לבחון את הידע של התלמיד, כשהוא עצמו שרוי במצב לחץ, אין לו גישה לאף מקור חוץ (מה שאינו נכון לגבי החיים האמיתיים) ולרשותו זמן מוגבל מאוד? פרט לכשלים שעלולים לקרות בדרך (ילד שכתיבתו איטית יותר, ילד שאינו חש בטוב ביום המבחן וכשלים דומים לאלו), הדרך לבדיקת הידע עצמה אינה נכונה, מה שמביא אותי שוב לטכנולוגיה, ולאופן שבו המידע תמיד זמין לי אם רק אני יודע כיצד לחפש אותו. כפי שאמר ראנדי (ובהחלט צדק), "החוק מספר אחד של האינטרנט קובע שהתשובה נמצאת באינטרנט. לכן השאלה היא כבר לא 'איפה נמצא את התשובה' אלא 'איך ננסח את השאלה'".

מכאן כבר מדובר בדיון שהוא מעין מטחנת מים. אני יכול לחזור סחור-סחור על הטיעונים שהצגתי כאן, ולהדגים כיצד הם מתקשרים אחד לשני ויוצרים טבעת שכביכול(?) קשה לניתוק. החלפת המערכת והתאמתה לתנאים החדשים של העולם הטכנולוגי והמוכר לנו יכולה לעלות הון תועפות, והכסף לא יבוא מעצמו. אחת מהבעיות הקשות היא שניתוק חוליה אחת איננה אפשרית, מכיוון שכמעט כל המחדלים שהצגתי קשורים בקשר איתן ויציב אחד לשני, וניתוק חוליה אחת מבלי להחליף את האחרות עלול לגרום לא רק לתופעת צוואר בקבוק, אלא גם לבלבול והצגת סימני קריסה של המערכת, וכאן כבר נכנס דיון כלכלי עמוק יותר, על השקעת כסף בדור העתיד תמורת כסף שהוא יחזיר בשנים הבאות (מה שמזכיר לי, האם אני היחיד שמבין שהצעות כמו אלו של השר הנכבד גדעון סער, עלולות למוטט לחלוטין את ענף החינוך בישראל, ואיתו עוד מערכות רבות אחרות?).

ובנימה מעט אישית יותר, רוצה לציין אני שבין המורים שהערכתי אליהם שואפת לאין סוף ולמעבר לו, הם דן סבוראי ואנה קלבר. היו עוד רבים וטובים, אמנם, אך אלו הראשונים זכאים, ללא עוררין, להכנס למקום של כבוד ברשימת המורים שלימדו אותי. ומסתבר שלא רק אצלי, אגב. אנה קלבר, שלימדה אותי את מקצוע המדעי המחשב מאז כתה ט' אם זכרוני אינו מטעה אותי, אשת חיל, בחיי! לא אשכח את השיעור הראשון שנכנסתי אל הכתה שלה, זו נתנה הרצאה קצרה על מה היא מצפה מאיתנו. נדהמתי לשמוע על הגישה החדשנית למדי שהיא הציגה – מורה שדורשת להפעיל את החשיבה, בלי להתייחס לציונים בפתיחת השנה? בסוף דבריה כמעט ומחאתי כפיים. בהמשך השנה היא לא נפלה מהרושם הראשוני שקיבלתי עליה, אפילו לא במעט. כאדם שכבר הכיר את המקצוע ושאף תמיד למעלה, היא זו שתמיד הייתה שם כדי לתמוך ולעודד – לא רק טכנית, כי אם גם נפשית. מעבר לדמות האימהית שתמיד היא ייצגה, אני לא פעם מצאתי אותה מאחורי בשיעורים, מתקדם בחומר במקום לעשות את המוטל עלי. ולהפתעתי, שלא כמו רוב המורים שהכרתי, במקום לשמוע התפרצות מנה גדושה של עצבים, היא תיקנה אותי פה ושם, ועזרה לי להתקדם בחומר. גם ד"ר דן סבוראי, מורה משכמו ומעלה, אלוף-משנה בצה"ל, בעל תארים בהיסטוריה ובכלכלה. דן, שלימד אותי היסטוריה, הוא בהחלט אחד מהמורים שאין ספק לגבי הכשרון שלו – מעבר להיותו מורה ואומן, הוא תמיד הרשה לעצמו "לגלוש" בשיעורים פה-ושם לדבר על דברים אקטואליים (חלקם רלוונטיים למערך השיעורים וחלקם לאו), להציג את השימוש של ההיסטוריה ולהציג נושאים קרובים לאלו שהוא לימד. הידע הרחב והמדהים למדי שלו שימש לנו לעזר לא רק בתחום ההיסטוריה, וההומור המיוחד האופייני לו, עם עקיצות הביקורת שהיו פעם כואבות יותר ופעם פחות, הצליח לא-פעם לגרום לנו להאזין בקשב רב לחומר שהוא לימד. הוא לא חסך מאיתנו בידע, הוא לא שם לנו מעצורים כשרצינו להרחיב מעבר, ועם זאת – הוא הצליח להיות מספיק קולע כדי ללמד את כל החומר לבגרות פיקס. שני אלו מייצגים, פחות או יותר, את דרישותיי ממשרד החינוך. מחד גיסא, הם כן מספיקים ללמד חומר אלמנטרי שיש צורך שהדור ידע ויכיר. ברם, אין הם מציבים גבולות לידע ואין הם מסתמכים רק על אותם דפים מזופתים שנקראים מבחנים. הם שואפים לעידוד הדור לידע, להרחבת צורת החשיבה והפעלת גלגלי השיניים החלודים ממילא של הדור הנוכחי.

אני מודה לכל אלו שהסכימו לקרוא את ההגיגים ששפכתי על הדף. אני יותר מאשמח לראות תגובות לפוסט הארוך והמדוכדך הזה.

שלכם עד לפעם הבאה,
ים מסיקה

דף 2 מתוך 212