טכנולוגיה ואבטחת מידע מזווית אחרת

מחר יש לי מבחן מגן במדעי המחשב.
כל עצלן שמכבד את עצמו ושהתנסה יום בחייו במערכת חינוך כלשהי שכוללת בה את רעיון המבחנים, בעיקר במקצוע שלא מעניין אותו, יודע את ההרגשה של היאוש שמגיעה ביום טרם המבחן. העצלנות ללמוד, הסחיבה של עד השנייה האחרונה שבה מותר שלא ללמוד את החומר, ההפסקות שמלוות אותנו בערך חצי מהזמן הכולל של למידת החומר…
וככזה, תמיד הרגשתי צורך בשחרור קיטור, בעיקר לפני מבחנים. ולא רק על המבחנים עצמם – על כל מערכת החינוך בעצם, שלדעתי מתנהלת באופן כל-כך לא רלוונטי לחיי היום יום שלנו, עד כדי שהדבר הפך למעין סיוט מתמשך של 12 שנים (אם לא לכלול את המוסדות הנמוכים יותר, כמו גן), שהנטל שהוא יוצר גבוה הרבה יותר מהפרודוקטיביות שלו.

מאחר ולצווח לקירות אף פעם לא השיג אף תוצאה שאליה ייחלתי, החלטתי לפרסם פה פוסט עם הטענות שלי כלפי משרד החינוך. כמובן שאינני משתטה לרגע, ולא עוברת בראשי אפילו חצי מחשבה על כך שדבריי ישפיעו באיזשהו אופן. יותר מכך, ברור לי שיהיו המתנגדים לי, וברור לי שבאיזשהו אופן הדברים שאני כותב נובעים ממטען טרי וכבד שנצבר מזה 12 שנים שבו אני נמצא במוסד שמעמיס עלי נטלים מדי יום. אמנם יש בכך את המגרעות המובנות מאליו, של הקצנה ברורה שתהיה בצורת התבטאויותיי ובדרך כתיבתי. אך אולי, באותה מידה, יש דווקא בדברים אלו משום זעקה ממשית, מנקודת המבט של תלמיד שסיים את הדרך רצופת התלאות, שכאבו וזעקותיו הם רלוונטיים אף יותר משל כל אחד אחר המלין על מערכת החינוך דרך קבע.

הדור התפתח. הוא לאו-דווקא עם אינטיליגנציה גבוהה יותר (ויש שיגידו "נהפוך הוא"), אך הוא בהחלט דור עם כוח גדול יותר מבחינת הגישה למקורות מידע. בזמן שהמורה מדברת שעות על גבי שעות, אני יושב בכתה, מסתכל בפנים נפולות על השעון וליבי צועק-זועק על הזמן שאובד לי. המורה הנכבדת, שלעיתים תקריא ישירות מן הספר, לרוב לא תוסיף שום ידע נוסף לתלמיד מעבר על מה שכתוב לה בתוכנית הלימוד. אולי הדבר מצויין על מנת לעבור את בחינות הבגרות, אך פה הכשל! כאן אולי הזמן הטוב ביותר לשאול – מה היא מטרתה של מערכת החינוך? האם לגרום לתלמידיה לדעת חומר ספציפי וסגור, עם קצוות מוגדרים מאוד? אינני זועק על החינוך לאהבת ישראל או לערכים (אם כי גם זה יוצר טעם מר בפי), אני זועק על החינוך לרצון לידע! אני זועק על הגבולות שמציבים בפניי כשרצוני הוא להתרחב! את הספרים של מערכת החינוך אני יכול לקרוא לבד, בי נשבעתי. היכן המטרות של משרד החינוך בהרחבת האינטיליגנציה, הרחבת המיומנות בכריית ידע, הרחבת הרצון לידע! ולא בטכניקה הפשוטה של פתירת משוואות, או שינון הידע שממילא זמין לי היום, ויהיה זמין גם מחר, הן באינטרנט והן בערימות הספרים שאני מכיר. וכאן נמצא כשל נוסף. משרד החינוך אינו מבין עד כמה הידע שהוא מתעקש לגרוס לתוך פיות התלמידים הוא זמין, ואינו יודע לנצל באופן מתאים את הטכנולוגיה הזמינה היום. ראשית, מפליא אותי שבדור כל-כך טכנולוגי, לרוב בתי הספר אין כלי למעקב אחר ציוני התלמידים! אם נלך רחוק יותר, התלמידים שמוצבים בפני קשיי ארגון (שאלו רבים וטובים מהדור), אינם מקבלים תמיכה וסיוע בדמות טכנולוגית שיכולה לעזור להם. באם ינתן מחשב נייד ותוכנה מתאימה לאירגון החומר, האם הישגי התלמידים יוותרו רדודים? הראו לי מחקר שיאושש דבר שכזה! ואם כבר דיברנו על הטכנולוגיה ועל השפעותיה של הדור, נקודה כאובה נוספת (ורלוונטית עבורי מתמיד באשר לתקופה שאני עובר), היא המבחנים. כמובן, הצורה הקלה ביותר עבור משרד החינוך להסתכל על הידע (כביכול) של התלמיד, שפשוט ישב אומלל אל מול המחברות שעות על גבי שעות על מנת לזכור את החומר הרלוונטי לבחינה בעל פה. אני בהחלט לא טוען שאין למבחנים אף יתרון – ייתכן שהם משפרים את יכולת הזכרון של האדם, ומיישר קו בין מה שהמורה לימד עד עתה למה שהתלמידים באמת למדו. הם גם באיזשהו מקום יוצרים מעין תפיסה שהתלמיד כפוף למורה (מה שבהחלט צריך לקרות, והנה עוד תלונה על חוסר הסמכויות של המורים) ומחייבות אותו באמת לדעת את החומר האלמנטרי כל-כך שמלמד משרד החינוך. אך האם זו צורה טובה לבחון את הידע של התלמיד, כשהוא עצמו שרוי במצב לחץ, אין לו גישה לאף מקור חוץ (מה שאינו נכון לגבי החיים האמיתיים) ולרשותו זמן מוגבל מאוד? פרט לכשלים שעלולים לקרות בדרך (ילד שכתיבתו איטית יותר, ילד שאינו חש בטוב ביום המבחן וכשלים דומים לאלו), הדרך לבדיקת הידע עצמה אינה נכונה, מה שמביא אותי שוב לטכנולוגיה, ולאופן שבו המידע תמיד זמין לי אם רק אני יודע כיצד לחפש אותו. כפי שאמר ראנדי (ובהחלט צדק), "החוק מספר אחד של האינטרנט קובע שהתשובה נמצאת באינטרנט. לכן השאלה היא כבר לא 'איפה נמצא את התשובה' אלא 'איך ננסח את השאלה'".

מכאן כבר מדובר בדיון שהוא מעין מטחנת מים. אני יכול לחזור סחור-סחור על הטיעונים שהצגתי כאן, ולהדגים כיצד הם מתקשרים אחד לשני ויוצרים טבעת שכביכול(?) קשה לניתוק. החלפת המערכת והתאמתה לתנאים החדשים של העולם הטכנולוגי והמוכר לנו יכולה לעלות הון תועפות, והכסף לא יבוא מעצמו. אחת מהבעיות הקשות היא שניתוק חוליה אחת איננה אפשרית, מכיוון שכמעט כל המחדלים שהצגתי קשורים בקשר איתן ויציב אחד לשני, וניתוק חוליה אחת מבלי להחליף את האחרות עלול לגרום לא רק לתופעת צוואר בקבוק, אלא גם לבלבול והצגת סימני קריסה של המערכת, וכאן כבר נכנס דיון כלכלי עמוק יותר, על השקעת כסף בדור העתיד תמורת כסף שהוא יחזיר בשנים הבאות (מה שמזכיר לי, האם אני היחיד שמבין שהצעות כמו אלו של השר הנכבד גדעון סער, עלולות למוטט לחלוטין את ענף החינוך בישראל, ואיתו עוד מערכות רבות אחרות?).

ובנימה מעט אישית יותר, רוצה לציין אני שבין המורים שהערכתי אליהם שואפת לאין סוף ולמעבר לו, הם דן סבוראי ואנה קלבר. היו עוד רבים וטובים, אמנם, אך אלו הראשונים זכאים, ללא עוררין, להכנס למקום של כבוד ברשימת המורים שלימדו אותי. ומסתבר שלא רק אצלי, אגב. אנה קלבר, שלימדה אותי את מקצוע המדעי המחשב מאז כתה ט' אם זכרוני אינו מטעה אותי, אשת חיל, בחיי! לא אשכח את השיעור הראשון שנכנסתי אל הכתה שלה, זו נתנה הרצאה קצרה על מה היא מצפה מאיתנו. נדהמתי לשמוע על הגישה החדשנית למדי שהיא הציגה – מורה שדורשת להפעיל את החשיבה, בלי להתייחס לציונים בפתיחת השנה? בסוף דבריה כמעט ומחאתי כפיים. בהמשך השנה היא לא נפלה מהרושם הראשוני שקיבלתי עליה, אפילו לא במעט. כאדם שכבר הכיר את המקצוע ושאף תמיד למעלה, היא זו שתמיד הייתה שם כדי לתמוך ולעודד – לא רק טכנית, כי אם גם נפשית. מעבר לדמות האימהית שתמיד היא ייצגה, אני לא פעם מצאתי אותה מאחורי בשיעורים, מתקדם בחומר במקום לעשות את המוטל עלי. ולהפתעתי, שלא כמו רוב המורים שהכרתי, במקום לשמוע התפרצות מנה גדושה של עצבים, היא תיקנה אותי פה ושם, ועזרה לי להתקדם בחומר. גם ד"ר דן סבוראי, מורה משכמו ומעלה, אלוף-משנה בצה"ל, בעל תארים בהיסטוריה ובכלכלה. דן, שלימד אותי היסטוריה, הוא בהחלט אחד מהמורים שאין ספק לגבי הכשרון שלו – מעבר להיותו מורה ואומן, הוא תמיד הרשה לעצמו "לגלוש" בשיעורים פה-ושם לדבר על דברים אקטואליים (חלקם רלוונטיים למערך השיעורים וחלקם לאו), להציג את השימוש של ההיסטוריה ולהציג נושאים קרובים לאלו שהוא לימד. הידע הרחב והמדהים למדי שלו שימש לנו לעזר לא רק בתחום ההיסטוריה, וההומור המיוחד האופייני לו, עם עקיצות הביקורת שהיו פעם כואבות יותר ופעם פחות, הצליח לא-פעם לגרום לנו להאזין בקשב רב לחומר שהוא לימד. הוא לא חסך מאיתנו בידע, הוא לא שם לנו מעצורים כשרצינו להרחיב מעבר, ועם זאת – הוא הצליח להיות מספיק קולע כדי ללמד את כל החומר לבגרות פיקס. שני אלו מייצגים, פחות או יותר, את דרישותיי ממשרד החינוך. מחד גיסא, הם כן מספיקים ללמד חומר אלמנטרי שיש צורך שהדור ידע ויכיר. ברם, אין הם מציבים גבולות לידע ואין הם מסתמכים רק על אותם דפים מזופתים שנקראים מבחנים. הם שואפים לעידוד הדור לידע, להרחבת צורת החשיבה והפעלת גלגלי השיניים החלודים ממילא של הדור הנוכחי.

אני מודה לכל אלו שהסכימו לקרוא את ההגיגים ששפכתי על הדף. אני יותר מאשמח לראות תגובות לפוסט הארוך והמדוכדך הזה.

שלכם עד לפעם הבאה,
ים מסיקה